איזה מן הורה אתה?

איזה מן הורה אתה?

נניח שהבן שלך מגיע הביתה ובוכה שהילדים בחצר הרביצו לו, כיצד תגיב? האם תאמר לו ''למה לא החזרת להם?'' או שמא תאמר ''לא נורא, זה יעבור'', או אולי תשאל אותו ''הלכת לספר לגננת?''

ואם הילד פעם אחר פעם לא מצליח להסתדר בת''ת/ישיבה/תיכון בו הוא לומד, האם תאמרו לו ''תתאמץ יותר, כולם מצליחים בסוף'', או ''כל האחים שלך למדו שם למה שתהיה שונה מהם?'', או אולי ''אז בוא נחשוב על מקום לימודים אחר''?

מסתבר שאם נשאל הורים שונים, גם נקבל תגובות שונות. כל הורה יגיב אחרת בסיטואציה, ופעמים רבות גם נמצא חילוקי דעות בתוך זוג ההורים לגבי אופי התגובה הראויה.

מה גורם לנו להגיב כפי שאנו מגיבים? מה גורם לכל הורה להגיב בשונה מהורה אחר?

מסתבר שדרכי התגובה שלנו, מושפעות משמעותית מהעברה בינדורית (=דפוסי חשיבה, אמונות או תהליכים רגשיים המועברים לאורך הדורות), ומייצרות בנו אמונות ודרכי חשיבה שונות.

תעשו תרגיל, ותכתבו על דף נייר תכונות חיוביות של ההורים שלכם כהורים, ולאחר מכן תכונות שלהם שבעינכם ראוי היה לשנות. לאחר שכתבתם 5 תכונות חיוביות ו – 5 שליליות, תנסו למפות את ה – 3 העיקריות בכל אחד. עכשיו תעשו את אותו התרגיל על עצמכם כהורים, וגם תמפו את ה -3 תכונות העיקריות החיוביות והשליליות.  אם תעשו השוואה בין התכונות של עצמכם, לבין התכונות של הוריכם, סביר להניח שתוכלו למצוא דמיון רב בינהם. ייתכן וגם תוכלו לראות כיצד אתם עשיתם את ההיפך מההורים שלכם בתור ניסיון לפצות או לתקן.  מסתבר שגם ילדים שהבטיחו לעצמם שהם ''לא יעשו ככה לילדים שלהם'', מוצאים את עצמם כהורים פועלים בדפוסים דומים לשל הוריהם. במצבי קיצון נראה ילדים שהיו קרבנות לאלימות גדלים להיות אלימים בעצמם, אך במצבים נורמטיביים, נוכל לזהות דפוסי פעולה וחשיבה דומים של הורים להוריהם.

מתוך כך, ילדים החווים את הוריהם כמקשיבים ורגועים ומדברים בשפה נעימה, יגדלו אף הם להגיב בנחת לאירועים מול ילדיהם ואף מול אחרים. לעומת זאת, ילדים שחוו את הוריהם כלחוצים וכעסנים, ככל הנראה אף הם יגדלו להגיב בדומה במצבים שונים. הדפוסים בהם גדלנו, הם לרוב מאד משפיעים עלינו בתור הורים.

מתוך כך, ניתן להבחין בסוגים שונים של הורות שמתפתחים:

הורים  אנוכיים/אגואסיטים – הורים מסוג זה, תמיד יבינו את ילדיהם ואת מה שקורה להם דרך עיניהם בלבד, ומניסיונם האישי. הורים כאלה יבחרו לילד מקום ללמוד בו- משום שהם עצמם למדו שם ונהנו ממנו בילדותם. או שיכוונו אותו ללמוד מקצוע או תחום לימוד שהם מאד אוהבים, או שהם חלמו עבור עצמם אך לא הצליחו להשיג ועכשיו הם מנסים לפצות דרך הילד, גם כאשר זה לא מותאם בהכרח לצרכי אותו ילד.  

קונפליקטים עם הילד באים על פתרונם – או כשהילד נענה לדרישות ההורים, או שההורה נכנע לדרישות הילד -  ''כשהוא מנדנד, אני נותן לו את מה שהוא רוצה רק כדי שיעזוב אותי בשקט''.

ההורה מרגיש שתפקידו הוא סדרת פעולות שצריך לעשות עבור הילד כדי להיפטר מהתביעות שלו או שהילד יביא לו סיפוק.

לעומת זאת, ישנם הורים שצורת החשיבה שלהם מבוססת על פי הנורמה החברתית או המסורתית בה הם חיים - ההורה מבין את הילד דרך מונחים והגדרות הקשורים בגורמים תרבותיים וחברתיים. שילך לישיבה הזו, כי זו הישיבה שכולם הולכים אליה או לחילופין זו היא הישיבה הכי נחשבת. תתלבש כך, כי כך כולם מתלבשים. נרשום אותה לחוג ציור, כי זה החוג הכי נחשב לבנות.

הורה כזה יענה על השאלה, ''האם התינוק בוכה הרבה''? -  ''כן, ככה זה בגיל הזה. כולם בוכים בגלל גזים''. הורים כאלו, לא יתייחסו ללקויות למידה אצל הילד ברצינות, ועלולים להגיב באמירה, ''לא אכפת לי שלא יהיה מצטיין, העיקר שיעשה שיעורים ויעבור כמו כולם''. הורה כזה עלול לפתור קונפליקט עם הילד ולהיענות לדרישותיו רק מפני ש ''הוא עושה לו בושות''...

הורים כאלו לא יחשבו מה באמת טוב או מתאים לילד, אלא יותר יחששו ממה שאחרים יגידו, וסביב ציר זה הם יפעלו.

לעומת הורים אלו, ישנם הורים הפועלים מתוך תפישה סובייקטיבית  ואינדיווידואלית – אלו הורים שתופסים את הילד כפרט ייחודי, מכירים אותו בייחודיותו ולא באמצעות הגדרות חיצוניות. הורים אלו יגדירו את הילד על פי הצרכים הייחודיים לו, ויבינו שלכל ילד יש את החוויה הסובייקטיבית שלו. הורות כזו תפתור קונפליקט עם הילד בצורה של תקשורת ופשרות. הם מסוגלים לתאר את הילד בצורה מפורטת ומובחנת לרבות מניעיו הנפשיים ודפוסי ההתמודדות שלו. הורה כזה יחשוב שוב לאיזה ישיבה לשלוח את הילד במידה והוא לא מצליח במקום הנורמטיבי. הורה כזה יעזור לילד להחליט על מקצוע בהתאם ליכולותיו ורצונותיו של הילד, ולא שלו עצמו או של החברה.

האם יש דפוס אחד שהוא הנכון?

נראה לומר שהורות צריכה לשאוף לשילוב הכוחות כולם.

אם נסתכל על המניעים השונים שהזכרנו, ניתן לומר לאחר התבוננות, שהורה ההולך בשביל הזהב, צריך שההורות שלו תושפע מכל אחד מהחלקים הללו, אך לא באותו מינון.  

הורים מבינים שהילד הוא מערכת פסיכולוגית מורכבת ומשתנה, ועם התפתחותו גם צרכיו משתנים. בנוסף, הם מכירים בכך שתפקידם מבוסס על זיהוי צרכי הילד כפרט,  אך מצד שני גם יצירת איזון עם צרכיהם שלהם וגם עם צרכי החברה.

לכן, נורמות חברתיות גם מסמנות להורה את הדרך הממוצעת המתאימה לרוב הילדים. יחד עם זאת, הורה הממוקד בילד, ישתמש בחברה ומסורת רק כנקודת התייחסות והתחלה. סביר להניח שינסה לרשום את הילד לישיבה המקובלת בחברה, אך הוא גם יבדוק את יכולתו של הילד לעמוד בדרישותיה, ויתאים אותה לנתוניו ולצרכיו של הילד. הנורמה החברתית גם מגדירה ומסמנת להורה מה הצפיות והדרישות המותאמות לכל גיל, והוא נותן להורים את הכיוון הנכון עם התפתחות הילד. ויחד עם זאת, תמיד יהיה מכוונן לראות את צרכיו הייחודיים של הילד שלו ולאפשר סטייה מהנורמות המוקבלות במידת הצורך.

גם האנוכיות חשובה בהורות. הורים צריכים גם את המקום שלהם. לכן, אם ילכו לנוח בשבת בצהריים וישאירו את בנם בן החמש לשחק בסלון, זה בסדר. או שישאירו את הקטנים בהשגחת אח/ות בוגרים,  מה שאין כן אם ישאירו את בנם בן השנה. לעתים יצאו ההורים לחופשה זוגית וישאירו את ילדיהם בבית (בהשגחה..)על אף הקושי הכרוך בכך, מתוך הכרה בצרכים האישיים שלהם כזוג.

התמקדות מוגזמת בצרכי הילד וניסיונות בלתי פוסקים לזהותם ולמלאם, מביאים לשחיקה, לכעס ולעייפות של ההורים. גם במשפחה ברוכת ילדים, בה הצרכים לילדים השונים מרובים, ההורים צריכים למצוא את מקומם הזוגי. הורים שמקריבים את עצמם בשביל ילדיהם ברמה הזוגית (אין בילויים משותפים) וברמת הצרכים (הורה שלא דאג לשיניים שלו כיוון ומיצה את כספו על השיניים של הילדים) עלולים ליצור אפקט ''בומרנג'' בו הם עלולים לדרוש מהילד תמורה להקרבתם העצמית ולהשקעתם הרבה בצורה של פיתוח כשרון, ציונים טובים, התנהגות נאותה וכד'.

ועל כן, הורים צריכים לממש את הורותם גם מתוך תפישה של מסורת וחברה, גם ממקום אנוכי של שימור המקום הזוגי והצרכים האישיים של עצמם, וכמובן גם בהכרת הצורך הייחודי של הילד.

כדאי להזכיר שגם הצורך בחוויות התסכול, משמעותית עבור הילד, שמתוך כך הוא לומד להבין שזו חוויה חולפת שניתן לעמוד בה. וכדברי וויניקוט, שטבע את הביטוי ''הורות טובה דייה'' –לעניינינו, במובן של הורות שאינה מגוננת על הילד בצורה מופרזת. ולכן, גם הטעויות שעושים בדרך, לבסוף הם מהווים חלק מההתפתחות הנורמטיבית של הילדים.

לסיום, נזכיר את מה שפתחנו בו – העברה בנידורית. כדי לעשות שינויים נצרכים בהורות, יש צורך להיות מודעים ל''ירושה'' שקיבלנו מהורינו בתחום ההורות. לאחר עבודה פנימית והעלאת מקורות התגובה למודעות, כדאי לבחון מחדש את עמדותינו ותפישותינו החינוכיות -  האם האמירות שאנו אומרים לילדים נכונות? האם יש בהם הגיון? האם הנוקשות מחוייבת? אולי אפשר להסתכל על הסיטואציה בצורה אחרת? האם תפישותינו החינוכיות הן תוצר של חשיבה ביקורתית והתאמה לצרכי הילדים שלנו, או שהן נשענות על דפוסים בינדוריים שאינן תמיד תואמים את הצרכים העכשוויים, אינדיבידואליים של ילדינו?

העלאת המודעות שלי כהורה, מאפשרת לי לצמוח גם מבחינה אישית, וגם מבחינת הקשרים שלי עם ילדיי ולפתח את התפישות ההוריות שלי בצורה מיטיבה.

 

ביבליוגרפיה להרחבה:

ברגמן ז., כהן, א., (1994). המשפחה מסע אל עמק השווה. הוצאת עם עובד, תל אביב.

Newberger, C.M (1980) ''The Cognitive Strucure of Parenthood: designing a descriptive measure'', in R.L Selman & R. Yando (eds.), New Directions for Child Development: Clinical Developmental Psychology, (No.7) pp. 45-67, San Francisco: Jossey-Bass.

 

     

תגובות והערות: (0)

כתוב תגובה או הערה:

יש להזין שם
יש להזין הערה