אני-אתה

אני-אתה

''הנישואין לעולם לא יקבלו חיים חדשים, אלא אם כן הם חיים כאלו שמתוכם צומחים חיי נישואין אמיתיים. והוא - הגילוי של אנשי אנשים את ה'עצמי' שלהם אחד לשני'' , מרתין בובר (1958, (I and Though

הם ישבו מולי, ולאחר שסיפרתי להם קצת על עצמי והם על עצמם, שאלתי אותם - ''אז מה הביא אתכם אלי?''.   

הם הסתכלו אחד על השני במבוכה קלה, הנהנו זה לזו, ואז הגבר החל לדבר: ''אני מרגיש שבתקופה האחרונה אני פחות קשוב לה. היא טורחת כל היום ועובדת במשרה מלאה, ואח''כ בבית כל היום עם הילדים. ואני, כל הזמן ביקורתי, לא עוזר מספיק בבית, גם כשאני נמצא אני לא שם. אני ממש מרגיש שהגיע הזמן שאעשה שינוי''.

הנהנתי בראשי, שיקפתי את דבריו, ואז הסתכלתי על האשה ושאלתי אותה – ''ומה הביא אותך אלי?''

היא חייכה במבוכה ואמרה: ''אני לא מבינה על מה הוא מדבר?! תמיד הוא רק מאשים את עצמו בצרות שלנו. זה בכלל לא ככה! אני הבעייתית, אני לא קשובה, אני כל הזמן ביקורתית, ואני חושבת שאני צריכה להשתנות!''

זוג כזה נפלא מעולם לא היה לי. זוג שיושב וכל אחד לוקח אחריות על המצב, זוג שבו כל אחד רואה את עצמו בלבד ואת השינויים שהוא צריך לעשות, זוג שלא יושב וישר מאשים את השני בצרות שלהם. מדהים! 

ואז התעוררתי....

המציאות מראה ההיפך. לרוב זוגות מגיעים לטיפול מהמקום המאשים. כל אחד רואה את השני כאשם במצבם. וגם אם יאמרו, ''אני יודע שגם אני לא 100%'', זה תמיד יהיה הפתיח ל: ''אבל היא......''. כנראה שאדם וחווה הטביעו בנו מציאות של האשמת האחר, כבר אז כשהם העבירו את האשמה על אכילה מעץ הדעת. אך חשוב שנבין איך זה עובד. מדוע אנו כאלה? מדוע התגובות שלנו הינן בדר''כ התגוננות.

''אדם קרוב אצל עצמו'' אמרו חז''ל, שכן הוא תמיד יודע לראות את הצדדים החיוביים בעצמו. ובאותו הקשר הוסיפו חז''ל ''אין אדם רואה נגעי עצמו'', קשה לו לראות את החסרונות של עצמו. בפסיכולוגיה חברתית ישנו מושג שנקרא  'טעות הייחוס הבסיסית' שמשמעותו - האדם ייחס התנהגות לזולת כתלויה בתכונתו, ואילו כלפי עצמו יסביר בהקשר לסיטואציה. למשל, אם אגיע לפגישה באיחור, הרי שזה ''בגלל הפקקים'' (הקשר לסיטואציה), אך אם האדם עמו אני אמור להיפגש יגיע באיחור, זה משום ש''הוא טיפוס שתמיד מאחר'' (תכונה).

בהקשר הזוגי, התופעה הזו מתעצמת. שכן כל אחד יסביר את הטעויות שלו כתלויות הקשר – זה בגלל שהייתי עייף, זה בגלל שאני עובד קשה, זה בגלל שהיא עצבנה אותי. ואילו את התנהגות השני כקשורה לתכונה – היא עצלנית, היא סתם עייפה כל הזמן, היא כעסנית. נוסיף לזה את העובדה שכל צד לעולם ירצה להיות הצודק בכל דיון או ויכוח, והנה קיבלנו מתכון בטוח להאשמות הדדיות. .

מציאות כזו מייצרת תסכול מצד שני בני הזוג. בשלב מסויים,  כבר אין את היכולת להביע דעה, שכן היא לא נשמעת! כל אחד מהצדדים לעולם יראה את עצמו כהקרבן/הפגוע/הצודק, ואת הצד השני כאשם במצב. בשלב מסויים, חוויית התסכול כה גדולה שהיא תתחיל לייצר ביקורת מתמדת ומתחים.

איך עושים שינוי?

המוח שלנו, משתדל לקצר תהליכים. לפיכך, אנו למדים דברים ולאחר זמן הם כבר נעשים אוטומטיים אצלנו. כשהחלנו ללמוד נהיגה, היה לנו קשה: גם צריך להכניס הילוך, תוך כדי לחיצה על קלאץ', לתת גז במקביל, להסתכל על התמרורים וגם על הכביש, לחפש הולכי רגל או כל מיני סכנות אחרות. אך עם הזמן, נכנסנו לתהליך של אוטומציה. הנהיגה נעשית כבר אוטומטית, ואנו נוהגים בלי לשים לב לכל הנתונים הללו. יש לנו יכולת לעשות דברים נוספים תוך כדי כמו להסתכל על הנוף, לדבר עם מי שיושב לידנו וכד'.  זה המשמעות של תהליך אוטומטי. דבר שאינו דורש מאמץ קוגניטיבי מאפשר לבצע פעולות אחרות תוך כדי ביצועו. מתוך כך, אנו גם מפתחים סטריאוטיפים. אנו כבר לומדים לקטלג אנשים או התנהגויות על פי המראה שלהם או על פי התנהגות מסויימת. אם נראה אדם לבוש בצורה מסויימת כבר נוכל לומר עליו גם תכונות על אף שאיננו מכירים אותו. ואם נראה אדם שמתנהג בצורה מסויימת, מיד נוכל לתאר מיהו אותו איש שעומד בפנינו בלא שום היכרות אחרת.

הרושם הראשוני שנקבל תמיד יהיה אוטומטי, כך אנו חוסכים מאמץ מוחי ומשאירים מקום לדברים אחרים.

השינוי דורש מאמץ קוגנטיבי. בשלב זה אנו צריכים לבצע תיקון. אנו מתחילים להביא בחשבון גם גורמים סיטואציוניים ו"מתקנים" את הרושם הראשוני. התיקון דורש מאמץ קוגניטיבי, והוא יתפוס את התודעה ויחסום תהליכים קוגניטיביים אחרים. אבל הוא שלב נצרך.

כך הוא בזוגיות. אנו עוסקים כל הזמן בהסקת מסקנות. אנו לא עוצרים לחשוב יותר לעומק על ההתנהגות של השני, אלא בדר''כ עובדים על קטלוגים שכבר קטלגנו. אנו מקטלגים אחד את השני, לרוב בצורה לא מושכלת ולא מחמיאה. ומתוך כך מגיעים למקום שאנחנו ''מבינים'' את ההתנהגות העצמית שלנו, ומאשימים את השני בצרות שלנו.

המטרה היא לייצר מציאות הפוכה. מציאות בה אני מנסה להבין את השני, ומתוך כך לא להיות במקום מאשים, אלא במקום מבין. זוהי מהותה של שפת ה''אני-אתה''. בובר דיבר על היכולת לפתח אכפתיות אותנטית מהצד של השני. להגיע למצב בו הם באמת רוצים להבין אותו – מצב זה מייצר 'דיאלוג'. הדיאלוג מאופיין בכך ששני אנשים לוקחים אחריות על המקומות שלהם, ורוצים באמת לשמוע ולהבין מה עובר על השני. הם לא מנסים להכיל על השני את עולמם, או לשכנע לראות את העולם כפי שהם רואים אותו. המניפולטור, יתעניין בשני רק אם זה משרת את האינטרס שלו. אבל בדיאלוג, זה נובע ממקום כנה להבין את השני. משמעות ה'אני-אתה' פירושה ההבנה שיש כאן שני עולמות שפועלים ממקום אמיתי, ואני רוצה להבין את עולמו של השני. במקום כזה, נראה זוגות שיכולים להביע את עצמם בצורה אותנטית ובלי חשש, מתוך ידיעה שינסו להבין אותם ולשהות איתם. כאשר זה נעשה בצורה הדדית, זה מייצר זוגיות מצליחה.

לפיכך, הכלי העיקרי שכדאי להשתמש בו, היא להוריד את הפתיח ''הוא''/''היא'', או ''אתה''/''את'' ולומר ''אני''. ''אני מרגישה פגועה'' במקום ''אתה פוגע בי''. ''אני אשמח שיקשיבו לי יותר'' במקום ''את לא מקשיבה לי'', וכן על זה הדרך. במקום שאני מדבר על עצמי, אני גם יכול לשמוע את השני. ובמקום שאני לא מרגיש מאויים או מותקף, אני גם יכול להקשיב לחווייה של מי שמולי.

בני זוג, שמצליחים לייצר לעצמם מציאות של הקשבה אמיתית, רצון כנה להבין את השני, דיבור שאינו מאשים אלא לוקח אחריות, הם בני זוג שיצליחו לאורך זמן.

     

תגובות והערות: (0)

כתוב תגובה או הערה:

יש להזין שם
יש להזין הערה